<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' קידושין סימן כ"ה</h1>
<h2>דף יא.</h2>
מעשה בבחור אחד בעיר נרבו"נא קדש אשתו בטבעת צוה לעשות של כסף ולכסותה בזהב ועשה כן בכוונה וחתם בתוכה, וכאשר נודע הדבר באו הקרובים לאחד מחכמי העיר, ובאו עמו במעמד מחכמי העיר, והיו בהם גדולים מחכמי ההר, דעת חכמי ההר היתה שלא לחזור ולקדש קידושין אחרים, מפני שאמ' לה התקדשי בטבעת זו, ולא פירש לא כסף ולא זהב, והיא היא דאטעיא נפשה, ודברים שבלב אינם דברים, כמו שאמרו [קידושין נ' ע"א] כסבורה הייתי שהוא כהן והוא לוי, דעת חכמי נרבונא דלא דמי, דהתם ודאי הוא דאיהי אטעיא אנפשה ולא הוא שהרי לא עשה ולא הראה שום רושם וסימן שתטעה בכך, ברם הכא הרי הוא מראה לה דמות זהב ועל כך גמרא ומקניא נפשה, גם שכן המנהג לקדש בטבעת של זהב ועליו היא סומכת עם הדמיון שנדמה בעיניה שהוא כך, ונגמר הענין והצריכו לחזור ולקדש, וכן נמנו וגמרו שאין צריך לחזור ולכתוב כתובה אחרת, ואע"פ שנחתמה בטעות, כיון שיש בה קנין וסופו לבא לידי אמת, וחכם שלא היה באותו מעמד חלק על המסכימים והוצרך לה כתובה אחרת ועשה כן עם אגדת חבריו, ונתקבצו לפני הנשיא והוכיחו שהכתובה האחרונה נעשית בטעות ופסולה, כי אחר שנכנסה לחופה ונחתמה כתובה ראשונה אלו נתאלמנה אין לשם טענת בתולים ואע"פ שלא נבעלה, כמו שכתב הר"ם, ואין לה כי אם מנה, ואע"פ שיאמר זה הבעל לא בעלתי, אין בכך כלום, שהרי אם בעולה מצאה אין יכול לטעון טענת בתולים, שמאחר ששמעה שאין הקדושין הראשונים כלום שמא זנתה ברצון, או אם העיד עד אחד שלא נתיחדה עם הבעל ונתארמלה ונשאה זה אין יכול לטעון טענת בתולים, על כל זה המעשה באה השאלה לפני מורנו החכם הרב ר' מרדכי, וזה תשובתה [חסר התשובה].
